לשיפור המראה החיצוני אנשים במשך אלפי שנים משתמשים בתכשירים קוסמטיים למיניהם.
בחצי השני של המאה ה-19, לאחר גילוי ההרדמה הכללית, נהיו אפשריות התערבויות כירורגיות. בהתחלה בוצעו השתלות שומן לחידוש נפח רקמות אבוד כתוצאה מפציעה. כתוצאה במאה ה-20 רקמות שומן אשר נלקחו להשתלה מאזור אחר בגוף של אוו המטופל, נהיו השתל הכי פופולארי. וזאת למרות שקבלתם והשתלתם – זוהי התערבות כירורגית מורכבת למדי, שנותנת ברוב המקרים תוצאה זמנית בלבד.
בשנות ה-70 של מאה ה-20, החלו פיתוחים של תכשירים המבוססי קולגן שוורים לזריקות. חסרונם היה הצורך בבדיקה כפולה לנוכחות אלרגיה.
בשנות ה-90 מאה ה-20, נוצרו תכשירים להשתלה קבועה (בלתי נספגת), ולא קבועה (נספגת) על ידי זריקות.
פיתוחי שתלים חדישים, המתאימים באופן אופטימאלי לביצוע טיפולים אסתטיים, מתקיימים כל הזמן במעבדות מובילות בעולם.
ואם הבוטולינום טוקסין הוא מלך ברפואה אסתטית, המלכה היא חומצה היאלורונית. השתלות על ידי זריקות, המבוססות על חומצה זו, נהפכו במהרה ל”סטנדרט זהב חדש” בפלסטיקת רקמות רכות. להבדיל מזריקות קולגן, חומצה היאלורונית היא בעלת יתרונות כגון התאמה ביולוגית גבוהה יותר ושמירה ארוכת טווח בפנים העור.
תכשירי חומצה היאלורונית יכולים לשמש בהצלחה לתיקוני שינויי הפנים בעקבות הגיל, כולל קמטים סטטיים, כפלים עמוקים באיזור האף, השפתיים ועור בפינות הפה, הגורמים לירידת פינות השפתיים. נוסף על זאת ניתן לשימוש גם להסרת פגמים בתוי פנים, כתוצאה מניוון רקמות.
לחומצה ההיאלורונית, בשונה מקולגן, אין סווג זני או רקמתי. המבנה הכימי שלה זהה לכל האורגניזמים ולכן בצורתה הנקיה אינה בעלת השפעה על המערכת החיסונית.
במבנה הכימי שלה חומצה זו היא גליקוזאמינוגליקן (רב- סוכרתי) אשר מסונתז על משטחי על קרומי התאים ולאחר מכן מועבר לחלל החוץ תאי.
תכולתו ברקמות של כל מבוגר מהווה 0.002%.
במקום הזרקת החומצה ההיאלורונית נוצר ג’ל סמיך, בעל יכולת יזוולמית פירוק/גרעון/הרס, הבא לידי ביטוי, בכך שהחומצה נשארת לאחר הפירוק אוגרת כמות גדולה של מים. במילים אחרות, כאשר החומצה נהרסת, ריכוז הג’ל יורד, אך הנפח שלו נשאר ללא שינוי, עד שהמולקול האחרנות של החומצה לא יהרסו. כך השתל שומר על חלק משמעותי מהנפח ההתחלתי, עד סילוקו המלא מהרקמת..
נכון להיום ישנם הרבה תכשירים על בסיס חומצה היאלורונית (Teosyal, Juvederm, Restylane etc).
